סמראטפונים רבותי, סמארטפונים

בכיתה של הבן שלי סוערות הרוחות. ההורים מתלבטים לגבי התזמון הנכון לקניית טלפונים חכמים לילדים. לחלק מהילדים כבר יש, לאחרים עדיין אין, והדעות, מן הסתם חלוקות.

ההחלטה לא קלה וההשפעה של ההחלטה של כל הורה בנפרד משפיעה על הכיתה כולה, כך שיש כאן גם עניין של אחריות קבוצתית, קהילתית.

אני לא יודעת מה יוחלט בסוף ועד מתי אצליח לשמור על הילד הפרטי שלי ללא טלפון חכם.

אבל בנתיים, אני שמחה. כי הדיון הזה בין ההורים, סוער ככל שיהיה, הוא דיון חשוב. הוא מעיד, קודם כל, על הורים מעורבים. על הורים שלוקחים אחריות, שעושים חשיבה. שלא ממהרים לזרום עם הגחמות והרצונות של הילד אלא עוצרים ושוקלים ובעיקר, מבינים את ההשפעה ההדדית שיש לנו אחד על השני ואת הכח העצום הגלום בה. כי אם אנחנו קבוצה – אנחנו לא לבד, וכקבוצה, קל לנו יותר לעשות תהליכים, להציב גבולות ולשמור על הילדים.

אבל בסופו של יום – אחרי הכל – זה אנחנו עם הילדים שלנו. כל אחד עם הילד הפרטי. ומהאחריות הזו אי אפשר לברוח ואז זה לא משנה אם לילדים יהיה טלפון חכם היום או עוד שנה או שנתיים, מה שחשוב זה האיך. איך הם ישתמשו בו, כמה ולשם מה ולא פחות מכך איך אנחנו, ההורים, נשמור עליהם שם. הילדים ירצו הרבה דברים ואנחנו נצטרך להיות שם ולעצור אותם. העבודה שלנו לא מסתיימת בהחלטה על מועד הקניה של המכשיר, שם היא רק מתחילה! האחריות ההורית שלנו תבוא לידי ביטוי בעיקר אחר כך, כשהמכשיר יהיה בידיהם של הילדים ואנחנו נצטרך להפגין שם נוכחות, לבדוק מה הם עושים בו, לוודא שהם לא פוגעים אחד בשני, שהם לא נפגעים בעצמם.

וזה יהיה קשה. מאוד קשה.

כי אף לא ילד לא ינדב בשמחה את המכשיר הפרטי שלו ויאפשר לנו לצלול לתוכו ולהציץ במעשיו. אף אחד הרי לא אוהב שעוקבים אחריו. אבל כמו בכל סיטואציה שבה אנחנו ההורים מבינים יותר ממה שילדינו הרכים יודעים, נצטרך גם כאן להיות ברורים, בטוחים ואסרטיביים. הילדים יצטרכו לקבל על עצמם כללי התנהגות, שיכללו מתן גישה לנו ההורים לסיסמאות שלהם והבנה שהמכשיר הזה עדיין לא נמצא ברשותם הפרטית המלאה ועל כך נצטרך להתעקש – גם מול ההתנגדות, הכעס והתסכול שלהם.

והם יכעסו, ועוד איך. והם יהיו מתוסכלים. הם יתנגדו וישלפו המון תירוצים ומשפטים מערערים. "למה אתם לא מכבדים את הפרטיות שלי?", "מה, אתם לא סומכים עלי?", "למה ההורים של האחרים לא מחטטים להם בטלפון?" ועוד כהנה וכהנה פנינים שיקשו עלינו ויערערו לנו את הביטחון. אבל שוב, כמו בכל גבול שאנחנו מציבים, גם כאן עלינו להיות ברורים ובטוחים. תפקידנו לשמור עליהם במקום שבו הם עדיין לא יודעים לשמור על עצמם ולכן גם למול התסכול שלהם, אנחנו צריכים לשמור על חזית ברורה ובטוחה. זה לא אומר שלא נבין אותם, זה גם לא אומר שנפלוש להם לפרטיות באופן מוחלט ודורסני, אבל זה כן אומר שנשמור עליהם. נכבד אותם, נשמור על הסודות שאולי נחשף אליהם, אבל נהיה שם ונעצור אותם במקומות שבהם הם אולי לא ידעו לעצר את עצמם.

וככל שאנו ההורים נהיה בשיח על הנושא הזה ונצליח לייצר חזית אחידה מול הילדים, כך המשימה תהיה מעט יותר פשוטה. וגם אם לא כל ההורים בכיתה של הילדים שלכם מוכנים לדבר – דברו איתי, דברו עם אחרים. דעו שאתם לא לבד עם המלחמה הפרטית שלכם, כולנו מתמודדים עם אותם דברים. והשיח, השיתוף, הויכוח, הטיפים והחיזוקים – יכולים לתת לכם רוח גבית ובטחון לעשות את מה שאתם יודעים שצריך לעשות, גם למול ההתנגדות של הילדים.

כי זה עולם קשוח שם מאחורי המסך, והתפקיד שלנו הוא לשמור עליהם בתוכו, לפחות עד שידעו לשמור שם על עצמם.