הרשו לי לחלוק אתכם את קורותיו של אחר צהריים מסויים מאוד, שהתרחש לו בשבוע שעבר, בעיצומו של גל מחלות שתפס את ככככללל המשפחה. תפס, ולא רצה לעזוב.
המשתתפים, בן האחת עשרה וחצי, שלא יצא מהבית מיום שלישי שעבר וגם למחרת מתוכנן להישאר בבית כי הוירוס, כן הוירוס, עדיין שם.
בן שנתיים וארבע, בבית מיום רביעי. חום ושיעול, אלא מה. החיוך לא מש משפתיו, וכך גם הנזלת.
בת שמונה, בריאה, נכון לאותו רגע (אגלה לכם שבסופש כבר עלה לה החום, אבל למה להתעסק בקטנות). רוב הזמן בעמידת ידיים, ואם לא, אז בשפגט.
אז למה אפשר לצפות מילדים בנמצאים כבר שבוע סגורים בבית, מילא אחד עם השני אבל עוד עם אמא חופרת?
וברמה עמוקה קצת יותר, עם אמא שלמרות שאני חולה ומסכן, לא נמצאת איתי 100% מהזמן כי היא גם עסוקה באח שלי החולה והמסכן, וגם באחותי הבריאה, שגם לה מגיע קצת יחס, ומה פתאום היא מכינה אוכל או מקפלת כביסה או עונה ללקוחות עכשיו? הרי אני חולה! אני צריך אותה!
וואו!
אז מה לא היה לנו באותו אחר צהריים מר ונמהר?
צעקות, עצבים, העלבות, זריקות חפצים, צחוקים, חיבוקים, עוד עצבים ועוד כל מיני מאורעות שהשתיקה יפה להן (ושעד היום אני עוד מוצאת את השאריות שלהם בין הכריות של הספה).
ואני בתוך זה?
דוגרי, התחרפנתי. מהמצבים האלה שאת מסתכלת על השעון ושואלת אותו למה לעזאזל הוא לא ממהר קצת יותר, רק היום, ועוזר לך לסגור את היום הזה כבר. לעזאזל!
אבל השעון תיקתק בקצב הרגיל ולי לא היה לאן לברוח. הייתי צריכה לצלוח. לצלוח את אחר הצהריים הזה, ואת הערב, כולל מקלחות וארוחות, כי מה לעשות? אני פה האמא. המבוגר האחראי. הבן אדם שאמור להיות השפוי, המוביל, המרגיע (אוסיף עוד פרט קטן לכל מי שתוהה איפה אבא של הילדים המתוקים, אספר שהוא היה בבית באותו זמן, צפון במיטתו, וחולה בעצמו).
זה לא היה קל , אבל התייחסתי לזה כאל סוג של אתגר. ממש ככה. הסתכלתי על עצמי ועל כל הסיטואציה מהצד, עם המון דיבור פנימי והרגעה עצמית. הזכרתי לעצמי שאני ממש מבינה את המצב הזה ואיך הוא נוצר. שהילדים מחורפנים בצדק, ושזה שאני צודקת ושלא יפה לדבר ככה או לעשות ככה או שדי כבר לקטר ולהתבכיין, ממש לא יעזור. זה ממש לא מה שהם צריכים לשמוע ממני ובטח לא ירגיע את הרוחות. ולא שלא התפלק לי לפעמים איזה 'חלאס!' או 'מספיק כבר להציק לו!', אבל בחיי שהרבה הרבה פחות ממה שהתחשק לי.
ותוך כדי אפילו הכנו ביחד כדורי שוקולד (טוב, הכנו בלילה ושכחנו אותה מתקררת בפריזר, אז מחר נפשיר ונגלגל), ציירנו, שחקנו בבצק, ראינו טלוויזיה (וכן, אשכרה שמתי נפשי בכפי ואמרתי להם באיזה שהוא שלב לכבות כי די כבר, הגמתם עם המכסים) ובסוף, זה נגמר.
היו כמה קטעים קשים, של ילד על סף גיל ההתבגרות שהפה שלו כבר מפיק מרגליות בסגנון חצוף במיוחד, שהייתי צריכה לבחור היטב איפה להציב לו גבול ואיפה פשוט להתעלם, כי לא על כל שטות שיוצאת להם מהפה צריך להגיב. ועוד קטעים של בן שנתיים +4 שאוהב לזרוק הכל על הרצפה ועוד קצת לפזר עם הרגל כשהוא כועס, ואז גם נוטה לבכות ולרצות ידיים. ושל ילדה שרוב הזמן מעסיקה את עצמה אבל מפעם לפעם צריכה גם תשומת לב ויחס, כי וואלה, גם היא פה, עם כל הכבוד. אבל איכשהו, בסוף היום, כולם היו מקולחים וישנו במיטות. ואני, באפיסת כוחות, יכולתי להגיד שעוד יום עבר, ושהנה צלחתי עוד אתגר. אז מה אני רוצה להגיד בכל זה?
שזה שנהיה הורים מודעים ונעשה הכל הכי טוב שאנחנו יכולים, לא אומר שלא יהיו קטעים קשים, או שלא יהיו משברים. שהילדים תמיד יתנהגו יפה ויעשו הכל כמו שאנחנו רוצים ומצפים.
אבל זה אומר שאת הקטעים הקשים נוכל לצלוח בצורה שתאפשר לנו להביט אחורה ולהגיד 'עשיתי את זה די בסדר' ולא להתכנס לתוך בור של עצבים, כעסים או אשמה. וחושב מכך, שהמסר שהילדים יקבלו אחרי הכל הוא שזה בסדר להתפרק, כי יש הספינה שלנו מספיק יציבה בשביל להחזיק אותנו. שגם כשאנחנו מגיעים אל הקצה, ומרגישים כאילו הסערה עוד רגע זורקת אותנו מעבר לסיפון ישר לתוך המים – זה לא יקרה. כי יש משהו יציב ובטוח בקשר שלנו, מספיק יציב ובטוח שאנחנו לא מפחדים לבדוק אותו קצת, כי אנחנו יודעים שהוא ישמור עלינו, ולא יתפרק.
לכן דווקא בימים קשים כאלה, חשוב כל כך לשמור על העוגנים. על ארוחת הערב, על המקלחת, על ההשכבה. כי שם, במקומות המוכרים, הטריוויאלים, הפשוטים, מצוי הלב שלנו. שם טמון הבטחון. וילד שבסופו של יום מקבל חיבוק ונשיקה, ומילות אהבה שנלחשות אל תוך אוזנו ושולחות אותו הישר לעולם החלומות, יכול להשיל מעליו את העומס של התרחשויות היום הלא נעימות שעברו עליו.
ברגעים האלה הוא יודע שגם אם הוא התנהג לא יפה היום, גם אם הציק לאחיו או התחצף לאמא, גם אם אמא כעסה עליו והוא נעלב או נפגע, הוא אהוב, הוא בטוח, שום דבר בבסיס ובביטחון שלו לא נפגע. הוא יודע שהכל בסדר.
Comments